כשהגיע אלי נפתלי, לא תארתי לעצמי לאיזה תיק נכנסתי. הוא הגיע מהרדיו, כן כן הוא שומע את השידורים שלי והחליט שאולי אני יבין אותו.

שערו גדל פרא, ציפורניו מגודלות וכולו אומר הזנחה. הזמנתי אותו לשבת ובררתי מתי אכל בפעם האחרונה הגשתי לו עוגה ושוקו עד שהצוות שלי יביא לו ארוחה מזינה יותר. עיניו בורקות, הרבה זמן הוא לא הכינו לו שוקו חם. הוא היה צמא לזה תרתי משמע.

הוא בגיל 21 מחוץ לבית כבר מספר שנים. עד שהגיע לישיבה קטנה הכל היה בסדר. שם הסתבכו העניינים. באמצע שיעור א' הוא נזרק בגלל טעות שעשה חברו. חברו זרק נפץ סמוך לפורים, אך הוא נתפס.

בזמן קיץ הוא כבר היה בישיבה אחרת, ישיבה של טעוני טיפוח, בעקרון שם הוא היה אמור להצליח, אבל המשפחה לא קבלה אותו.

אצל אבא שלו שהיה אדם רציני ועמל, הוא נשרף. הוא מיעט להגיע הביתה, ירד בלימודים, במצב הרוח וריקנות מלאה אותו. המשגיח שהבין את הבעיה ואף ניסה לשוחח עם האבא, הבין שחבל על הזמן.

בלית ברירה וברחמיו על נפתלי, הוא שלח אותו לפסיכולוג שיעזור לו להתגבר על הרגשת הנטישה שלו. להתמודד עם המציאות שלא אוהבים אותו כמו שהוא להתמודד עם זה שהוא צריך להיות משהוא, שהוא לא.

לישיבה גדולה כבר לא הצליחו להכניס אותו, ובצדק הוא שקע בדיכאון קליני, זרוק ברחוב, ומחפש עבודות מזדמנות להחיות את נפשו.

ומאז ועד היום הוא הומלס, כן כן בחור חרדי הומלס. ישן בבתי כנסיות אוכל בבריתות ובחתונות, וחתולי רחוב חיים טוב ממנו.

הכלים שנדרשו להתמודד עם מכלול הבעיות שיש לו הם רבים מאד. הוא זקוק לרופא, לפסיכולוג, לתרופות, כל זאת ניתן לספק לו, גם ביגוד ראשוני ניתן למצוא עבורו, אך מגורים ללילה הקרוב וללילות הבאים, איכן אמצא?

חדור בכלל שלמדנו רבותינו, לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי ליבטל ממנה בקשתי ממנו לגשת למקווה הסמוך להתקלח ולגזור ציפורניים לאחר מכאן הלכנו לספר. בינתיים דאגו לו לבגדים חדשים במידה שלו.

אמרתי בדעתי קודם כל להחזיר לו צורת אדם ורק אז נדבר אתו, לאחר שלוש שעות הגיע אדם אחר, לקחתי אותו למראה ושאלתי, 'אתה מכיר אותו?' הוא חייך בפעם הראשונה חיוך מתוק ועיניו ברקו.

לאחר שיחה קצרה, התבררה הטרגדיה, במילים פשוטות וברורות הוא הגדיר את מצבו "לא התאמתי לסטנדרטים הגבוהים של אבא שלי" אז הוא ישב עלי שבעה ובזה גמר את הסיפור.

מילותיו היו קשות, מילים מאשימות. "אבא שלי אשם בכל המצב שלי, הוא לא קיבל אותי! הוא זה שזרק אותי כי עשיתי לו בושות. מה יגידו הרבנים בישיבה, או השכנים בבית הכנסת, היו חשובות לו יותר מהבן שלו. כואב עד בילתי ניתן לעיכול.

מאזינים יקרים היום נדבר על נפתלי ועל עוד רבים במצב שלו. רבים שתולים את מצבם בהוריהם. בתוכנית זו נשאל האם יתכן שיש צדק בדבריו של נפתלי. האם ניתן להאשים הורים במצב ילדיהם?

(מתוך הפתיח של הרב אריה מונק לתוכנית ידיד נפש)